<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית שלישי שער רביעי</h1>
<h2>דף צז:</h2>
ולמלוח כחל עם בשר, איפשר דלכתחילה אסור למלוח הכחל על הבשר, דומיא דצלי, דמליח הרי הוא כרותח דצלי (צ"ז, ב'). ואיפשר לומר דמלח אינו מפליט החלב, ואפילו עילוי בשרא שרי. ומכל מקום טוב ליזהר. אבל בדיעבד שרי, דומיא דצלי דבדיעבד אפילו עילוי בשרא שרי.
<h2>דף קג:</h2>
ויש בשר מותר בחלב, והם שני מינין בשר דגים ובשר חגבים. דתנן כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים. ולישנא דקרא נקט דאפיק אכילה בלשון בישול, אבל הוא הדין לאכילה, דדגים וחגבים מותר לבשל ולהעלות ולאכול.
נמצאו שלשה מינין בבשר בחלב דאורייתא, והוא בשר בהמה בחלב אם; ואסור דרבנן, והוא בשר חיה ועוף בחלב גמור, ואפילו בחלב כחל שאינו חלב אם אלא חלב מתה, וכן בשר בהמה בחלב מתה; ומותר לגמרי, כבשר דגים וחגבים ואפילו בחלב גמור, אי נמי אפילו בשר בהמה בחלב זכר ובחלב קיבה אפילו צלול כדעת הגאונים ז"ל, או קרוש לכולי עלמא.
אי זה דבר אסור בו ואי זה דבר מותר בו. שנינו בפרק כל הבשר כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים. ואסור להעלותו עם הגבינה על השולחן. (ק"ד, ב') העוף עולה עם הגבינה על השולחן ואינו נאכל כדברי בית שמאי, ובית הלל אומרים לא עולה ולא נאכל. אמר ר' יוסי זו מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, באי זה שולחן אמרו, בשולחן שאוכל עליו, אבל בשולחן שסודר עליו את התבשיל נותן זה בצד זה ואינו חושש. (ק"ז, ב') רשב"ג אומר שני אכסנאין אוכלין על שולחן אחד זה בשר וזה גבינה ואין חוששין. ואמרינן עלה בגמ' אמר רב חנן בר אמי לא שאנו אלא שאין מכירין זה את זה אבל מכירין זה את זה אסור, כלומר דכיון שמכירין זה את זה חוששין שמא ישכחו ויתנו זה לזה ושמא יעלו באילפס רותח ראשון ואתו לידי איסור דאורייתא. תניא נמי הכי רבן שמעון בן גמליאל אומר שנים שנכנסו לפונדק, זה בא מצפון וזה בא מדרום, זה בא בחתיכתו וזה בא בגבנתו, אוכלין על שולחן אחד זה בשר וזה גבינה ואין חוששין. ולא אסרו אלא בתפיסה אחת. תפיסה אחת סלקא דעתך, כלומר בקערה אחת, אלא אימא כעין תפיסה אחת. כלומר על שולחן אחד בלא היכר, אבל בשיש היכר ביניהן מותר. אמר ליה רב יימר בר שלמיא לאביי שני אחין המקפידין זה על זה מהו, אמר ליה יאמרו כל הסריקין אסורין וסריקי בייתוס מותרין. ולטעמיך הא דאמר רב אסי אמר ר' יוחנן מי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבסו במועד, הכי נמי יאמרו כל הסריקין אסורין וסריקי בייתוס מותרין, הא איתמר עלה אמר מר בר רב אשי איזורו מוכיח עליו. אלמא שני אכסנאין המכירין זה את זה, או שני אחין אפילו המקפידין זה על זה, אסורין לאכול בשר וגבינה על שולחן אחד ואפילו בצונן, גזירה אטו אלפס ראשון, אבל אם אינן מכירין זה את זה מותר. ואם היה היכר ביניהן, אפילו מכירין ואפילו אחין מותרין, שההיכר מוכיח עליהן. ולפיכך לאכול זה במפה אחת וזה במפה אחרת כשתי תפיסות הן ומותר. ואפילו במפה אחת אם שמו ביניהן דבר של (הוכח) [היכר] מותר. ולעניין לאכול בשר וגבינה בכריכה אחת לכולי עלמא אסור, דאפילו בעוף לא הקלו בית שמאי אלא בעלייתו, וכדתנן העוף עולה עם הגבינה על השולחן ואינו נאכל כדברי ב"ש, וב"ה אומרים לא עולה ולא נאכל, ואוקימנא בגמ' אפילו צונן בצונן, גזרה שמא יעלה בשר בהמה באילפס ראשון.
<h2>דף קד:</h2>
ולאכול גבינה ואחר כך בשר בהמה. גרסינן בפרק כל הבשר רב יצחק בר משרשיא איקלע לבי רב אשי, אייתיאו ליה גבינה ואכיל, אייתיאו ליה בשרא ואכיל כדלא משא ידיה, אמרו ליה והא תני אגרא אבוה דר' אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן, עוף וגבינה אין, בשר וגבינה לא. אמר ליה הני מילי בליליא אבל ביממא הא קא חזינא. יש מי שפירש דרב יצחק קינוח הפה נמי לא עבד, דלכולי עלמא גבינה ואחר כך בשר אין צריך קינוח הפה, דגבינה רכה היא ומתעכלת היא מיד בתוך הפה בלחות הפה, אבל שעל הידים נדבקת היא בידים, ולפיכך בליליא דלא חזי ליה צריך נטילת ידים אבל ביממא דהא חזי ליה לא צריך; והא דאמר רב חסדא אכל גבינה מותר לאכול בשר, בלא קינוח הפה קאמר ובלא נטילת ידים ביממא. ולדבריהם כל מקום שנזכר קינוח הפה, אינו אלא בין בשר לגבינה, וכמו שאני עתיד לכתוב בסמוך. ויש אומרים כי רב יצחק בודאי קינח פיו, אלא שלא נטל ידיו משום דביממא חזי ליה, אבל בפיו דלא חזי ליה, הוה ליה יממא כליליא, וגבינה הנשארת בין השינים גבינה היא, וכדאמרינן לגבי בשרא (ק"ה, א') בשר של בין השינים בשר הוא, דכתיב הבשר עודנו בין שיניהם. ודבר זה יתבאר בסמוך.
תנו רבנן בית שמאי אומרים מקנח, ובית הלל אומרים מדיח. מאי מקנח ומאי מדיח, אילימא בית שמאי אומרים מקנח ולא בעי מדיח, ובית הלל אומרים מדיח ולא בעי קינוח, אלא הא דאמר ר' זירא אין קינוח הפה אלא בפת, כמאן כבית שמאי; אלא בית שמאי אומרים מקנח והוא הדין למדיח, ובית הלל אומרים מדיח והוא הדין למקנח. ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. פרש"י ז"ל והוא הדין דבעינן מדיח. וכן כתב אלפסי ז"ל הילכך בעינן מדיח ומקנח. ואחרים פירשו מדיח והוא הדין דסגי במקנח, ולעולם בחדא מיניהו סגי, או במקנח או במדיח. וזה נראה לי עיקר, דאי לא, לימא אגרא בלא קינוח הפה והדחה ובלא נטילת ידים. ולא אשכחן חד דאדכר לתרויהו. ועוד ב"ש אמאי אמר מקנח ושייר מדיח, ובית הלל אמאי אמר מדיח ושייר מקנח. ולשון מר אמר חדא ומר אמר חדא לא משמע הכי, דלא נאמר אלא במקום שכל חדא מינייהו באנפי נפשה מהניא. ואסיקנא דבכל מידי הוי קינוח בר מתמרי וקמחא וירקא.
<h2>דף קח.</h2>
באי זה עניין אסורין דבר תורה ובאי זה עניין מדבריהם. דבר תורה אין בשר בחלב אסור אלא דרך בישול, אבל לערב בצונן ולאכול מותר. ואפילו לבשלו בכלי שני דבר תורה מותר, לפי שאין כלי שני מבשל. דגרסינן בפרק כל הבשר גמרא טיפת חלב שנפלה על גבי החתיכה אמר רבא דרך בישול אסרה תורה, כלומר דלהכי אפקיה רחמנא לאסור אכילה בלשון בישול, דכתיב לא תבשל גדי בחלב אמו, לומר לא תאכלנו דרך בישול. ותנן (ק"ג, ב') גבי עוף ואסור להעלותו על השולחן, ואמרינן עלה בגמ' אמר רב יוסף שמע מינה בשר עוף בחלב דאורייתא, דאי סלקא דעתך דרבנן, השתא אכילה גופה גזירה ואנן ניקום וניגזור גזירה לגזירה. ואסיקנא דלאו דאורייתא, ואפילו הכי גזרינן העלאה אטו אכילה דבהמה, כיון דבהמה אסורה דאורייתא. ואתקיף לה רב ששת סוף סוף צונן בצונן הוא, ואפילו בבהמה בכי הא לאו דאורייתא. ופריק אביי גזרה שמא יעלה באילפס רותח. ואקשינן סוף סוף כלי שני הוא וכלי שני אינו מבשל, אלא אמר אביי גזרה שמא יעלה באילפס ראשון. ומכל מקום מדרבנן אסור אפילו צונן בצונן, ואפילו אכל בשר אסור לאכול גבינה, כמו שיתבאר לפנינו. ותנן (ק"ז, ב') צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד שלא יהו נוגעין זה בזה, ואמרינן עלה בגמ' וכי נוגעין זה בזה מאי הוי, צונן וצונן הוא, ופריק אביי נהי דקליפה לא בעי הדחה מי לא בעי.
<h2>דף קי.</h2>
ואפילו כחל מניקה מותר בקריעה ככחל דעלמא, דהא דאמרינן בגמ' כחל מניקה שניתי לו, דמשמע דכחל מניקה אסור לגמרי, מאן דאמר כחל מניקה שניתי לו יחידאה הוא ולא סמכינן עליה, ובתוספתא (פ"ח, ה"ב) תנינן בהדיא כחל של מניקה קורעו ומוציא את חלבו, לא קרעו אינו עובר עליו. ומניקה דנקט לאו למימרא דשל מניקה דווקא צריך קריעה אבל שאינו של מניקה בלא קריעה שרי, דתוספתא לרבותא נקטיה לומר דאפילו של מניקה אם לא קרעו אינו עובר עליו, ולעולם בין של מניקה בין שאינו של מניקה צריך קריעה ובקריעה סגי ליה.
<h2>דף קיא.</h2>
ולמלוח כחל עם בשר, איפשר דלכתחילה אסור למלוח הכחל על הבשר, דומיא דצלי, דמליח הרי הוא כרותח דצלי (צ"ז, ב'). ואיפשר לומר דמלח אינו מפליט החלב, ואפילו עילוי בשרא שרי. ומכל מקום טוב ליזהר. אבל בדיעבד שרי, דומיא דצלי דבדיעבד אפילו עילוי בשרא שרי. ולצלות אותו עם בשר, כל שבפני עצמו מותר, עם בשר נמי מותר, ובלבד שיהא בשר למעלה וכחל למטה, אבל בשר למטה וכחל למעלה לכתחילה אסור. וכתב רש"י ז"ל דלא חלקו בין למעלה ולמטה אלא בצלי שלהן, שדרכן לצלות בתנור וראש השפוד לעולם למטה וזנבו למעלה, אבל בצלי שלנו ששפוד שוכב על צדו אין לחלק בין למעלה ללמטה, דפעמים שמגביה ראש השפוד פעמים מגביה זנבו, ולפיכך לעולם אסור, אלא אם כן צולהו כדרך שהן צולין בתנוריהן.
<h2>דף קיא:</h2>
גרסינן בפרק כל הבשר (קי"א, ב') דגים שעלו בקערה, רב אמר אסור לאוכלן בכותח, ושמואל אמר מותר; רב אמר אסור, נותן טעם הוא. ושמואל אמר מותר, נותן טעם בר נותן טעם הוא. כלומר, שהבשר נותן טעם בקערה, והקערה בדגים, ועדיין היתר בהיתר הוא, והילכך נקלש הטעם הרבה ונתמעט עד שאינו ראוי לחול עליו עכשיו איסור בשר בחלב. מה שאין כן בשאר האיסורין שאיסורן מצד עצמן, שאע"פ שאין בו אלא נותן טעם בר נותן טעם או אפילו פחות מיכן מכל מקום איסור שבו לא פרח. ולפיכך לא אמרו כן אלא בבשר בחלב וכמו שאמרנו. וכן בקדשים, שאמרו בשלהי פרק בתרא דע"ז (ע"ו, א') כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו, ואע"פ שאינו נגעל לגמרי, וכנגדו לגבי איסורין דעלמא אסור, אלא שלאחר שנגעלה בליעתו בבישול זה נקלש ונתמעט הבלע כל כך שאין ראוי לחול בו לכתחילה שם איסור נותר. ולפיכך דגים שעלו בקערה שנתמעט הטעם כל כך קודם שיתערב בכותח הרי זה מותר. ופרש"י ז"ל שעלו שנתבשלו. וכן פירש הר"ם במז"ל (פ"ט ממא"ס הכ"ג). וכן עיקר. ויש מי שפירש שלא נתבשלו, אלא שהעלום מרותחים לתוך הקערה, אבל נתבשלו בקערה אסורין, דטעם גמור קולטין ממנה, שכח האש מפליט הכלי הרבה. וראייתם מדאמרינן בפסחים בפרק כל שעה (ל', ב') אין שטין את התנור באליה, ואם שט כל הפת כולה אסורה עד שיוסק התנור; אלמא אע"פ שמדיח את התנור, הפת אסורה, ואע"פ שלא קיבלה מן הממש אלא ממה שבלע התנור. ואין ראייתם ראיה, דהתם היינו טעמא משום קרטופני דאית ביה בתנור, שאי איפשר לקנחם ולהדיחם כל הצורך. דההיא לאו דווקא בששט אותו כשהוא חם, אלא אפילו שט בצונן, דהא סתמא קאמר. ומהאי טעמא דאמרן. וצנון שחתכו בסכין שאסרו בפרק כל הבשר (שם קי"א, ב') לאוכלו בכותח, התם לאו משום בלע שבסכין קאמר, אלא משום שומן הקרוש על פני הסכין קאמר, לפי שאין דרך לקנחו יפה, וכמו שפירש שם רש"י ז"ל. ועיקר. אבל קערה דרכן של בריות לקנחן יפה יפה קודם שישתמשו בה, ובהכין איירינן, הא בשלא הדיחה, דגים שעלו בה אסורין, שהרי מן הממש קיבלו. וכן דעת רבינו יצחק בר שמואל ז"ל הידוע בעל התוספות. וכל שכן אם עלו בקערה בבישול עם רוטב, שהרי אין כאן אלא נותן טעם בר נותן טעם, שהרי נתנה הקערה טעם ברוטב והרוטב בדגים. והרב בעל התרומות ז"ל (סי' ס"א) כתב דקערה חולבת וקערה שאכל בה בשר שהדיחן ביחד בתוך מים רותחין, שאוסרות הן זו את זו, שפליטת הבשר ופליטת החלב פוגעות זו בזו, ואוסרות זו את זו קודם שיבלעו בקערות, ונמצא שאין כאן אלא נותן טעם אחד קודם שיתערב טעם הבשר עם טעם החלב. ואין דברים אלו מחוורין כלל, שהרי אין הקערות פולטות אלא בסיבת המים שמפליטן, והילכך כל שזו או זו פולטת כבר חזרה אותה פליטה בתוך המים לנותן טעם בר נותן טעם. ולא עוד אלא שאין כאן בשר בחלב כלל, שהרי אין כאן אלא נותן טעם בר נותן טעם מעורבין זה בזה. וכן דעת הר"ם ב"ן ז"ל. ועיקר.
<h2>דף קיג.</h2>
אי זה בשר ואי זה חלב אסורין זה בזה דבר תורה. שנינו בפרק כל הבשר בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה אסור לבשל ואסור בהנאה, בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה או בשר בהמה טמאה בחלב בהמה טהורה מותר לבשל ומותר בהנאה. ר' עקיבה אומר חיה ועוף אינן מן התורה, שנאמר לא תבשל גדי בחלב אמו שלשה פעמים, פרט לחיה ועוף ובהמה טמאה. ר' יוסי הגלילי אומר נאמר לא תאכלו כל נבלה ונאמר לא תבשל גדי בחלב אמו, האסור משום נבלה אסור משום בשר בחלב, עוף שהוא אסור משום נבלה יכול יהא אסור משום בשר בחלב, ת"ל בחלב אמו, יצא עוף שאין לו חלב אם. וחיה ועוף דקאמר ר' עקיבה אינן מן התורה, דווקא קאמר אינן מן התורה אבל מדרבנן אסירי, דאיתמר עלה בגמרא (קט"ז, א') מאי איכא בין ר' יוסי ובין ר' עקיבא, איכא בינייהו חיה, ר' יוסי הגלילי סבר דאורייתא, ור' עקיבה סבר דרבנן. ואיבעית אימא עוף נמי איכא בינייהו, ר' עקיבא סבר חיה ועוף אינן מדאורייתא הא מדרבנן אסירי, ור' יוסי הגלילי סבר עוף אפילו מדרבנן לא אסיר. וליתה לדר' יוסי הגלילי, דגרסינן התם לוי איקלע לבי יוסף רישבא, אייתו לקמיה רישא דטווסא בחלבא ולא אכל ולא אמר להו ולא מידי, אתא לקמיה דר' אמר ליה אמאי לא תשמתינהו, אמר ליה אתרא דר' יהודה בן בתירא, הוה, ואמינא דילמא דריש להו כר' יוסי הגלילי דאמר יצא עוף שאין לו חלב אם.
הא דכתיב גדי בחלב אמו, לאו דווקא גדי. דאמרינן בגמ' על מתני' דבשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה מנא הני מילי, אמר ר' אלעזר אמר קרא וישלח יהודה את גדי העזים, כאן גדי העזים, הא כל מקום שנאמר גדי סתם אפילו פרה ורחל במשמע. ואקשינן וניליף מינה, ופרקינן כתיב קרא אחרינא ואת עורות גדי העזים, כאן גדי העזים, הא כל מקום שנאמר גדי סתם אפילו פרה ורחל במשמע. ואקשינן וניליף מינה, ופרקינן הוו להו שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין. ואקשינן הניחא למאן דאמר אין מלמדין, אלא למאן דאמר מלמדין מאי איכא למימר. ופרקינן תרי מיעוטי כתיבי, עזים העזים. וחלב אמו נמי לאו דווקא, אלא בין בחלב אמו בין בחלב אחותו, בין אחותו גדולה בין אחותו קטנה, בין בחלב עצמו, בין בפרה ורחל, הכל במשמע כדאיתא התם בפרק כל הבשר (קי"ד, א') דכולהו דאורייתא נינהו.
<h2>דף קיג:</h2>
גרסינן בפרק כל הבשר אמר שמואל גדי לרבות את החלב, גדי לרבות את המתה, גדי לרבות את השליל; גדי להוציא את הדם, גדי להוציא את השליא, גדי להוציא את הטמאה. בחלב אמו ולא בחלב זכר, בחלב אמו ולא בחלב שחוטה, בחלב אמו ולא בחלב טמאה. ואקשינן והא תלתא גדי כתיבי ואנן שיתא קא דרשינן, ופרקינן חלב ומתה מחד קרא נפקי, דם נמי לאו גדי הוא, שיליא נמי פירשא בעלמא הוא, פשו להו תרי, חד לרבויי שליל וחד להוציא את הטמאה. ואקשינן וסבר שמואל איסור חל על איסור, כלומר מדקא מחייב בחלב ומתה על כרחין איסור חל על איסור אית ליה, והאמר שמואל משום ר' אלעזר מניין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה, שנאמר ומתו בו כי יחללוהו, פרט לזו שמחוללת ועומדת. ופרקינן בעלמא קסבר אין איסור חל על איסור, ושאני הכא דגלי רחמנא גדי. ואיבעית אימא בעלמא סבר איסור חל על איסור, ושאני הכא דאמר קרא יחללוהו. ואיבעית אימא הא דידיה הא דרביה. (קט"ז, א') ואקשינן אדר' עקיבה דדריש הני תלתא גדי גדי פרט לחיה ולעוף ולבהמה טמאה הא אפיקתינהו לכדשמואל, ופרקינן קסבר ר' עקיבה איסור חל על איסור, חלב ומתה לא צריך קרא, שליל גדי מעלייתא הוא, איתרו להו לכולהו פרט לחיה ולעוף ובהמה טמאה. ולעניין פסק הלכה פסקו הגאונים ז"ל כר' עקיבה דחיה ועוף אינן מן התורה. ואי קשיא לך דהא שמואל דהוא אמורא לא דריש כוותיה אלא מפיק חד לחלב ומתה וחד לרבות את השליל וחד לאפוקי טמאה, ואם כן לדידיה חיה ועוף מן התורה. ועוד דהא משמע דתנא קמא לא ממעט אלא טמאה אבל חיה ועוף לא. ועוד דהא לא קיימא לן דאיסור חל על איסור, אם כן חלב ומתה צריכה קרא, ודלא כר' עקיבה. יש לומר דאע"ג דתנא קמא לא ממעט אלא טמאה לא קיימא לן כוותיה ולא כשמואל דמשמע דאית ליה דעוף מן התורה, דהא סוגיין בכולי תלמודא דעוף אינו מן התורה, ועוד דבשר בחלב איסור מוסיף הוא, וכיון דטעמיה דר' עקיבה משום דקסבר איסור חל על איסור, וסוגיין בעלמא כמאן דאית ליה איסור מוסיף כדאיתא בשבועות (כ"ד, ב'), קיימא לן כוותיה. ובנימקי הר"ם ב"ן ז"ל דהא דשמואל נמי לא קשיא, משום דשמואל גופיה תרוצי מתרצינן לה, ובפירוקא בתרא דאמרינן הא דידיה הא דרביה איכא למימר דלדידיה איסור חל על איסור אית ליה, וחלב ומתה לא צריכי קרא, ואי נמי שליל צריך קרא, אייתרו להו תרי חד להוציא את הטמאה וחד להוציא חיה, ועוף מדר' יוסי הגלילי נפקא שאין לו חלב אם. ודנקיט שמואל לרבות חלב ומתה, כלל דמתרבי נקיט ליה לרבות, וכל דממעיט ליה נקיט ליה להוציא, ולאו דנפקי מקראי, כדאמרינן בשיליא ודם, וכללו של דבר מימרא דמיתרצא לא עדיפא לדחויי דהלכה כר' עקיבא. ע"כ.
גרסינן התם בעא מיניה רב אחדבוי בר אמי מרב נחמן המבשל בחלב גדיא שלא הניקה מהו. אמר ליה מדאמר שמואל ולא בחלב זכר, זכר הוא דלא אתי לכלל אם, אבל הא כיון דאתיא לכלל אם אסיר, כלומר אפילו מדאורייתא.
<h2>דף קיד.</h2>
תניא המבשל במי חלב פטור. ואמרינן עלה מסייע ליה לר' שמעון בן לקיש, דתנן מי חלב כחלב והמיחל הרי הוא כשמן, אמר ר' שמעון בן לקיש לא שאנו אלא להכשיר את הזרעים אבל לעניין בישול מי חלב אינו כחלב. ודווקא דאורייתא אינו כחלב, אבל מדרבנן אסור, דהא כותח הבבלי משום נסיובי דאית ביה נאסר, כדאיתא בפסחים (מ"ב, א'). וכן דעת בעלי התוספות ז"ל.
